המשחק מיועד לכולם, לא רק מספרי סיפורים מוזמנים להשתתף. עד עכשיו התחממנו, היום מתחיל משחק הסיפורים. כמו שתראו, התגובות לדף הזה נוקו מן המסרים הקודמים כדי לפנות מקום לסיפורים שלכם.
הכללים:
סיפור בן 140 מילים.
סביב הנושא "שכנים".
מקורי, לא שאול ולא של מישהו אחר.
עד התאריך 20 במרץ 2009 בחצות.
ב21 במרץ יעמדו כל הסיפורים להצבעה, מול הדירוג שלנו.
50% ציון השופטים, 50% כוח להצבעת הגולשים.
שני הסיפורים שיזכו במקומות הראשונים יסופרו (באישור כותביהם) באירוע "שכנים".
שלושת הסיפורים שיזכו במקומות הראשונים, יזכו את בעליהם בכרטיס כניסה למופעי המבוגרים באירוע "שכנים".
הסיפורים יכולים להיות מופנים לקהל יעד בכל גיל מעל הגיל 4 ועד 120.
מתחילים עכשיו. את הסיפורים יש לשלוח לכאן כתגובה.
בהצלחה!
נ.ב.
אם אין לכם כוונה לכתוב או להשתתף, המתינו לשלבים הבאים של המשחק…
נ.נ.ב.
נכון, מספרי סיפורים מספרים סיפורים ארוכים בהרבה, אבל עם התקדמות המשחק שמנו לב שהאתגר של לספר סיפור ב140 מילים הוא אתגר מעניין, גם בכתיבה וגם בסיפור "בפה" כמו שילדים אוהבים לומר.
נ.נ.נ.ב.
שאלו אז אנחנו מבהירים – אין הגבלה של ז'אנר סיפור או קבוצת יעד. סיפורים למבוגרים, סיפורים לילדים, סיפורים מכל נקודת מבט וסגנון, רק שמרו על גבולות הטעם הטוב.
[...] של משחק הסיפורים מתחיל היום. לכללים ולפרסים, דף משחק הסיפורים. בהצלחה [...]
שכנים של אשפה
כתבה:בתיה חרמון
כל ערב הסתובבו יחדיו.הוא גבוה,כבד,קרח,ידיו הבשרניות אחזו ברצועת עור שהתחברה לקולר אדום בנצנצים מכסף.היא כלבלבה ,קטנטנה,קשורה לקולר האדום בצווארה,יפה שחרחורת.נדמה שאחז ברצועה סתם…כי,היא בקושי נראתה.ממש "נמרחה" על הרצפה…התרוצצה ימינה ושמאלה,קדימה ואחורה,ובכל פעם נבלמה במשיכה עזה.נדמה שרצתה להיפטר מהרצועה ובעיקר מאדונה…
באותה חצר חי חתול רחוב .חי בפח הזבל.היה גדול ושמן,צבעוני בעל כתמים בשחור ובלבן וג'ינג'ים.קופצני,חופשי ומשוחרר.בן אשפצתות שסביבו תמיד התרוצצו חתולות שביקשו את חסותו וחסדיו.
ערב אחד,היה חם מאוד,האדון הענק ישב על הגדר בפישוט רגליים,נשען בגבו על עמוד חשמל.הרצועה נשרה מידיו,החליקה והשתרכה אחרי הכלבלבה שהתרחקה ממנו.הוא ישן שינה ערבה.הכלבלבה חשה הזדמנות פז…
לא רחוק משם הבחין בה החתול מלך הזבל,מתקרבת לפח האשפה.ניגש,הריח ואמר : " ברוכה הבאה, שכנה וותיקה, החלטת לבקרני הא ? ".הביט לצדדים.אין איש.תפש את הרצועה בשיניו וצעד לאחורי פח האשפה.כבמטה של קסם דילגה אחריו כמי שמכירה היטב את השכן.
שניהם נעלמו אחרי פח האשפה הענקי…
זה היה הבית הכי קטן שגרנו בו. אפרורי, סדוק ומצולק. סביבו חצר גדולה ותחוחה. השכנה שלנו הייתה סאשה פאטצ’ניקוב. אישה רעת לב שהתעלמה מאיתנו חוץ מהפעמים שהייתה גונבת לימונים מהחצר, או מתלוננת על טוטסי כלבת הזאבים האהובה שלנו. כלבה צמחונית, אוהבת אדם הייתה טוטסי חוץ מאת סשה פאטצ'ניקוב. תמיד היה נדמה שטוטסי מתכווצת ומייללת כתן כשסשה צרחה בפולנית על בעלה שמעולם לא ידענו מה שמו והיינו קוראים לו סוּשֶה. קולה היה מטפס לגבהים שהרטיטו לטוטסי את עור התוף והכאיבו לה. גם לנו.
את טוטסי מצאנו יום אחד גוססת בחצר. הווטרינר אליו רצנו מבוהלים כשאני נושא אותה בידיי כתינוק, למרות משקלה, אמר שלדעתו הורעלה. "מישהו זרק לה נתח בשר מורעל לחצר". היה לנו חשד מידי מי. בעיניים דומעות עוד ניסינו להתווכח עימו "שהיא צמחונית" והוא ענה לנו 'שטוסטי כנראה לא ידעה זאת, והרדימה לנצח. אחר כך שמענו שנעצר פקח שהרעיל כלבים.
חשיבות השבת
היינו שלושה חודשים בארץ, כאשר מר גולדמן, השכן הדתי ממול, ניהל עם אבי שיחה מעמיקה בנוגע לחשיבות השבת:
"או, אין דבר חשוב יותר מארוחת שישי" הוא אמר בחומרה "זו אחת המצוות החשובות ביותר ליהודים, ועכשיו שאתם, ברוך השם, בארץ אתם ללא ספק צריכים לשמור על המצווה הזו, ללא ספק!".
אבי, העולה החדש שבאותה התקופה היה, ללא ספק, מאודגר מבחינת השפה העיברית, הינהן בשביעות רצון, וניכנס הביתה להודיעה לאשתו שאין צורך לבשל, כי הלילה הם מוזמנים לארוחת ערב שבתית, אמיתית, אצל הגולדמנים.
השעות חלפו להם, ואבי שחשב שמר גולדמן יבוא לקרוא לנו כשהאוכל מוכן, לא הבין מה פשר העיקוב. בעיקר שאני בת השלוש ואחותי בת השבע התחלנו לילל שאנו רעבות.
לכן הוא החליט להציץ למרפסת השכנים דרך החלון, לצערו, הוא לא היה מודע לכך שאימי ניקתה את כל החלונות באותו היום, ולכן ניכנס הישר לתוך החלון הנקי והסגור להפליא.
הדירה הקטמונית שלנו מעולם לא נראתה טוב יותר, שיברי זכוכית על הרצפה, ילדות רעבות וזוג צעיר, שהמזוודות שלהם עוד לא טרחו להופיע.
בעקבות כל הרעש וההמולה, הגיעה מר גולדמן בריצה לבדוק מה התרחש.
כך, הבנו לבסוף, את חשיבות השבת. ויצאנו בססון ובחדווה למסעדה הרוסית הקרובה.
קוים שחורים דקים/אורן מילשטיין
עכשיו היא מתאפרת. מקרבת לאט את האף המתוק שלה למראה הגדולה.
מותחת קוים שחורים דקים מסביב לעיניה.
הדבר הכי יפה בעולם הופך ליפה יותר. נחמד לה.
אני מרתיח לנו קפה. העניבה מעט לוחצת אבל בעיניה זה מסתדר יופי השילוב של הז'קט עם החולצה והעניבה.
ובא לי לנשק אותה. אבל האודם כבר נמשך בתנועה מיומנת.
המים רותחים. אני מוזג לנו בספלים גדולים. אנחנו עדיין לא ממהרים לצאת.
האורחים כבר בדרכם למקום.
שימלתה הצמודה מונחת על גופה בצורה מושלמת, מבליטה כל קימור ומפקירה אותו לעיני. יש לנו עוד חצי שעה כדי לנשום את עצמנו לבד.
אבל זה לא משנה, הרי יהיו עוד מספיק רגעים של ביחד. ביחד בלי אף אחד אחר סביבנו. בדיוק כמו שהיה עד היום.
ואני בטוח, שרוב האנשים היו חושבים שבגלל שאני עומד להתחתן עם הבת שלה בעוד שעה זה צריך להפריע לנו.
אבל זה לא…
—- סוף —
נ.ב – אנא צרו קשר במייל oran.milstein@gmail.com
אינני בודק את המייל שלי בוורדפרס.
אני לא מאמינה איזה כייף הולך להיות לי מהתחרות הזו! הרי הסיבה המרכזית שבגללה אני מספרת סיפורים, היא האפשרות להקשיב להם…
תודה לאמיצים/זריזים/יצירתיים/נחשונים. נחכה גם לבאים ולבאות…
לאחי היה טייפ סלילים. זוכרים את הטייפים הגדולים עם הסלילים המסתובבים? ובכן, בששת הימים, אחי הגדיל לעשות. היו לנו שכנים, ז'ק ודניס מקומה רביעית. אחי הקליט את האזעקה והארגעה והיה משמיע להם לסרוגין. בהיסטריה צרפתית, הם היו עולים ויורדים, עולים ויורדים, ארבע קומות, עם כל הילדים והמזודות שלעת חרום. בששת הימים, מטוס עיראקי הפציץ את נתניה. כולם רצים למקלט, רק השכנה שלנו גברת לנדאו רצה בכיוון ההפוך. אחי צועק לה: הלו גברת, אזעקה, לאן את הולכת? והיא: "אני שכחתי את השינים בבית." אז הוא צועק לה, אחי" "גברת לנדאו, הם זורקים פצצות, לא סנדוויצ'ים…" ואמא שלי: "איסחאק, יהבטסטא, רשע!"
התעוררתי בארבע לפנות בוקר מצלצול טלפון וקול מצידו השני של הקו גער בי "גברת למה את לא יורדת!"
"סליחה?!"
"כבר עשר דקות אני מחכה"
"נו, היו כאלה שחיכו יותר"
"אם את לא יורדת תוך חמש דקות אני נוסע!"
"קצת מוקדם לי לרדת עכשיו, אצלנו לא מתחילים לפני שבע"
"קבעת איתי אתמול שאאסוף אותך, ושאעזור לך עם הטרול"
"טרול?!"
"ואל תשכחי את המעיל"
"לא צריך היום מעיל!"
"את נוסעת לצפון, לא?"
"כן, אבל לא מרחק כזה שמשפיע על הטמפרטורות"
"רגע, את לא נוסעת לתורכיה?"
"אממ..לעבודה"
"אז מי מהבניין שלכם נוסע לתורכיה?"
"לא יודעת"
"טוב, אין לי את כל היום, את יכולה לברר למי אני מחכה?"
"אבל אני עוד במיטה"
"אז תרימי טלפונים, תשתדלי קצת"
"קודם אני צריכה לשתות שני קפה"
"אני לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן. מישהו מהשכנים שלך יפספס טיסה. בגללך"
"מה?!"…
"אז יום טוב. ותקומי כבר! שלא תאחרי לעבודה"
שכן חדש
"השכן החדש לא סוגר את הדלת", אמר "דויד הגנב" והתיישב בסלון ביתי.
דויד הגנב יודע לפתוח כל דלת, אין מנעול הנעול בפניו.
אין בית בעיר, שלא ביקר בו ולקח את תוכו.
שמו – "דויד הגנב" – הולך לפניו.
יש לשכן ו פלזמה ענקית, מערכת סראונד מדהימה ומחשב משוכלל, אבל הוא לא סוגר את הדלת כשהוא הולך לעבודה."
כעס דויד
"בתחילה חשבתי שהשכן שכח לנעול את הדלת, אמרתי לעצמי שעד שיתעטש. אכנס , אצא ואיתי כתמיד יצא כל הבית. רק ליד הדלת הבחנתי שאין עליו מנעול. אין ייל ,אין רב בריח, אין צילינדר אותו אוכל לפצח ולחבוש את פיצוחו ככתר לראש."
רטן הגנב
"איפה הוא חושב שהוא חי? בקנדה?, פה זה ישראל, כאן יש נכל העדות והדתות, כאן יש מכל סוגי האנשים"
נאנח "דויד הגנב" והוסיף בלחישה אבלה לפני שהלך
"דלת פתוחה אי אפשר לפרוץ."
בברכה
משה
באביב, שבט נמלים נמלט מעץ הפקן אל אבן מול ביתו של תמיר.
בעץ הפקן מושבות רבות הצטופפו,התחרות על המשאבים וטריטורה גרמה למלחמות רבות.
האבן שמשמה מקלט מפני הגשם, השמש וטורפים אחרים,אך כל טריקת דלת של תמיר הובילה להתארגנות הגנתית בשבט הנמלים- הלוחמות היו מייד מסתדרות בשורות החיצוניות, מוכנות להקריב עצמם בהגנת הרימות.
ו…בום!טריקת הדלת היומית… אך הפעם התקדם תמיר הישר אל שורת נמלים שהובילה מזון, 25 נמלים נדרסו.
שורה של לוחמות, חמושות בלסתות וחומרים כימיים צורבים תקפה באכזריות.
איי! צעק תמיר נופל על שורת הלוחמות.
איי! איי! קפץ משפשף את ישבנו.
ואז
ראה אותן
עקב אחריהן עד האבן
התכופף ומול עיניו נצבו
שורה של לוחמות קשוחות.
…מבטים הצטלבו…לזה ,אישונים התרחבו ומולו לסתות הורמו…
ומה קרה אז…?
תמיר בנה גדר אבנים מסביב לאבן, אסר על בני ביתו איסורים רבים.
כל יום ישב מביט בסקרנות והנאה בשכניו.
השלום שרר ללא חתימות.
באותו החדר בהוספיס – איציק אביב
במיטה שמול מיטת אבי, שכב חולה בסרטן ריאות. באתי לבקר את אבא. מסביב למיטת שכנו היו אשתו, בתו, בנו כלתו ואחיה. הבת ביקשה מאמה כסף וזו אמרה שהשבוע היא כבר נתנה לה, והגיע הזמן שהבת תתחיל לעבוד.
מאחורי הצעקות ותנועות הגוף העצבניות שהתפתחו, ראיתי את האב המחובר לבלון חמצן, שניסה לרמוז להם בנענועי ראש שיפסיקו.
הבת משכה לאמה בשיער ואחיה ניסה להפריד. הבת צעקה עליו שגם הוא יכול לתת לה כסף, ואשתו אמרה, שלא תעיז לתת לה כסף, שתלמד לעבוד. הבת אמרה לה, את תסתמי יה מזדיינת. הגיס צעק, שלא תעיזי לדבר ככה אל אחותי, והיא אמרה, אני אדבר איך שאני רוצה.
אחיה ניסה להרגיע אותה אבל היא המשיכה להשתולל, ואחיה הוציא אותה בכוח החוצה כשגיסו עוזר לו. הבת נגררה מהחדר עד למכונית של האח והמשיכה לקלל בקולי קולות את כולם.
למחרת אבא שלי מת והתנתקתי מהמקום.
השכנים והטלפון
לנו לא היה טלפון בבית , לפריצי כן.
יום אחד , בשעות אחה"צ, בני נפצע ברגל, נכנסה לשם ממטרה.
נסעתי איתו למיון.הבעל שלי אמר לי כשתגמרו שם תתקשרו מהשכנים, כמובן,
ואני אבוא להחזיר אתכם, כי הוא נשאר בבית עם הילדה הקטנה.
חבשו את הרגל הכואבת והזריקו זריקה ואנחנו מתקשרים לפריצי השכנה..למסור לבעלי לבוא להחזיר. לטלפון עונה הבעל.אני מבקשת ממנו למסור לבעלי. והוא: אני עם פיגמה, לא יכול לעלות. בחייך , אני מבקשת זה כולה כמה מדרגות, לא, אני לא עולה וסגר הטלפון. אני מזמינה מונית וחוזרת הביתה.
ובינתיים בעלי רואה שאני לא מתקשרת ולא חוזרת הוא נוסע לבית החולים,
מחפש ולא מוצא וחוזר , מוצא אותנו בבית.
למחרת הגברת עולה אלי לשאול מה שלום הילד.\ ואני פותחת עליה ממטרה של מילים מכל המינים והסוגים… בכעס רב.. היא מתנצלת – עד הפעם הבאה.
שחרזדה האחת
נועם פתח את החלון בדירתו החדשה והביט מטה אל המרפסת עם הג'קוזי .
בחורה צחקה שם בקול כשבחור את טמן ראשו במים. נועם הרגיש לא נוח וסגר את החלון .
חלפו יומיים ובזמן שהוא השגיח על השיפוצניק הרומני הוא שמע שוב צחקוקים מהמרפסת
הוא והרומני הציצו מהחלון – הגבר שוב טמן את ראשו במים. הפועל אמר משהו ברומנית וצחק.
"אני חושק בשכנה שלי" אמר נועם לעצמו באותו הלילה והשליך פרח למרפסת.
חלף שבוע והרומני סיים לצבוע ועזב את הדירה משאיר את הדלת פתוחה .
ואז היא נכנסה:
"אני השכנה שלך מלמטה"
" אני השכן שלך מלמעלה"
"אתה רואה מכאן הכול"
"בין שכנים אין סודות"
"יש לך בגד ים?, לשכנים הסיבוב בג'קוזי חינם" .
הקיץ חלף ואת הג'קוזי מכסה יריעת ברזנט .
לפעמים לעת ערב חולף ברחוב שיפוצניק מביט מעלה אל המרפסת עם הג'קוזי , ממלמל לעצמו משהו ברומנית וצוחק .
אילן ענבר
שכנה מסתורית
היא הייתה מאד מוזרה. כמעט לא יצאה מהבית, ואם כן זה תמיד היה בשעות
הערב.
למרות שגרנו דירה מול דירה בבלוק הישן, לא ידעתי עליה כלום.
כשיצאה מביתה, עשתה זאת על קצה האצבעות, כאילו מבקשת סליחה על כך
שהיא דורכת בפרוזדור. גם דאגה להסתיר את חזותה. ללא קשר למזג האוויר,
תמיד לבשה צעיף, שכיסה רוב הפנים.
כך היה שנים על גבי שנים. השגרה חזרה על עצמה יום אחרי יום.
בערב חורפי סוער במיוחד, כשהגשם דפק על התריסים, שמעתי יללה מעבר לדלת.
לקח לי זמן להבחין בה, בגלל הרוח שנשבה באותה עת.
הבניין היה מלא חתולים, ובלילות סערה, השמיעו את קולם.
לא היה לי כח לצאת מהמיטה החמה, כדי להכניס את החתולים לתוך הבית.
ציפיתי שימצאו מסתור אחר.
כשהיללה המשיכה ולא נתנה לי מנוח, הבנתי שאין לי בררה לצאת החוצה
כדי לנסות להרגיע את החתולים.
אז הבנתי שהיללות פרצו מפיה של שכנתי שאפילו את שמה הפרטי לא ידעתי.
היא ישבה ישיבה מזרחית ונשענה על הקיר של הפרוזדור.
ניגשתי אליה בזהירות, שאלתי במה אפשר לעזור לה ובתחילה לא הגיבה.
לאחר מכן, מילותיה פרצו כמו סכר שנפרץ: "הסערה הזאת, החזירה אותי
לסערה בילדותי בסיביר. בלילה שכזה, פרץ ויכוח בין הורי, ואבא
שהיה שתוי לקח סכין מטבח ורצח את אמי. ברחתי מהבית ואחרי גלגולים
רבים הגעתי ארצה. הכאב והבושה לא נותנים לי מנוח".
לא יכולתי לעצור את הדמעות שלי. דווקא בליל הסערה הכל פתאם התבהר.
פנינה פלמן
עסקת חבילה
הייתי צעירה מאד כשנישאתי, הוצעה לי עסקת חבילה, דירה בעיר עם שכנה. .
וכי יכולתי לסרב לה? הדירה נחמדה ובה שני חדרים , בקומה שנייה . ובקומה הראשונה מתחת גרה שכנה, בשם פריצי שלימים הילדים קראו לה פריצי –פליצי..
לא סתם שכנה אלה כזאת שיודעת מתי כל דבר קורה אצלי בדירה..
אוזניה תמיד קרויות לדיבורים ועיניה בולשות אחרי הנכנסים והיוצאים.
והנה לאחר שנה, נולד בני הבכור, ואני מטפלת בו בבית ומדברת אליו,
מספרת לו כל מה שאני עושה איתו.אמבטיה, החלפת חיתולים. אוכל ובכלל סיפורים ושירים והוא רק בן שבועיים..
והנה השכנה עולה בריצה דופקת בדלת. ושואלת: תגידי , עם מי את מדברת כל היום?
ואני בתמימות של צעירה, עונה לה: עם התינוק שלי כמובן.. מה? היא שואלת וכולה פליאה,
עם זה התינוק הקטן? זהו? איך זה יכול להיות..ויורדת אל ביתה..
וכך הלך ונשנה הסיפור מידי פעם כשהיא שומעת קולות או רעשים. היא עולה ובודקת ושואלת וחוקרת. מי בא ומי הלך.
.
עוד על השכנה..
והנה הילד גדל ואני בהריון שני ,ויום אחד אני חוזרת מהעיר, כך קראנו למרכז העיר , אלה מהפרברים,
ובידי אני נושאת את הילד,והוא בן שנתיים, וכרסי בין שיניי. מגיעה הביתה ואין לי מפתח. אני ניגשת לאותה שכנה, שהיא מעולם לא צריכה עזרה, לה היתה חמות צמודה, ומבקשת ממנה להשאיר את הילד אצלה כדי ללכת חזרה ולהביא מפתח ששכחתי.. והיא מסרבת בנימוק "שמא הוא יבכה ולא אדע מה אעשה". ואני מתנשמת ומתנשפת ובקושי הולכת עם בטן ותינוק על הידיים . מרימה אותו וחוזרת .. ואז מחצר אחורית יוצאת שכנה אחרת שתמיד יושבת ליד חלון ותופרת, שאני בקושי מכירה ושואלת אותי: תגידי, לאן את רצה עם הילד על הידיים והבטן הגדולה שלך?, הרי רק עכשיו עברת..
שכחתי מפתח אצל הורי, אני עונה , וכבר ממשיכה ללכת, רגע, בואי , תני לי את הילד.
אשמור עליו עד שובך. ואני שואלת בתום לב.. : מה יהיה אם יבכה , מה תעשי?
אל תדאגי , יהיה בסדר , תני לי אותו ולכי..
השכנה הזאת עזבה את עבודתה, לקחה את התינוק שלי ושיחקה עימו עד שחזרתי והוא רגוע ומחויך..
יש שכנים ויש שכנים..
שחרזדה האחת
השכנה ממול והסולם.
יום אחד, השארתי את הילדים לבד בבית והלכתי לשעה קלה, הזעיקו אותי דחוף להורי. הקטנה ישנה והגדול שהיה כבן 5 נשאר איתה וצפנ בטלויזיה
מתישהו הקטנה התעוררה ופרצה בבכי קורע לב. הילד לא הצליח להרגיע אותה. השכנה ממול, מעבר לכביש. לקחה סולם גדול , השעינה על המרפסת של קומה ראשונה וטיפסה לקומה שניה , לדירה שלנו, לקחה את הילדה ביד והרגיעה אותה עד שחזרתי.. ראיתי אותה ונדהמתי.. היתה זו אישה גדולת מימדים.. כל אותו הזמן הסולם היה שעון על המרפסת של השכנים מהקומה הראשונה, השכנה לא יצאה ולא בדקה מה קורה מעליה..
פשוט התעלמה. למחרת שאלתי אותה: תגידי , פריצי , לא ראית סולם נשען על המרפסת שלך? לא שמעת קולות?
ענתה לי היא: שמעתי אבל התעלמתי , חשבתי מבחוץ..
יכלו לגנוב לי את כל הבית ולא ראית כלום? שתקה והלכה ….
שחרזדה האחת
שכנים
חיים מתל –אביב, שכן של יוספה מחיפה, שכנה של איברהים מחורפיש, שכן של פטימה מדמשק, שכנה של אולג מסופיה, שכן של מרקו מטורינו, שכן של אומבלה שגרה בכת בספרד ונולדה בניגריה, שכנה של צו'אן שחי בניגריה ונולד בשנחי, שכן של ג'ורג שנולד בהודו לאבא מהצבא הבריטי ולאם פונג'בית, שכנה של מוגלי ,שכן של בגירה, שכן לנשרים אשר בשמיים, שכנים לכלבי הים החיים בו גם כשהוא קופא בחורף ליבשה של קרח, שכנים לכלבים הסיביריים שמשכו את מזחלת השלג ובתוכה אולג, מרוסיה לאמריקה , בחורף הגדול שבו קפא הים ואיחד את כל העולם למקום בו אפשר להיות שכנים לבנים, שחורים, צהובים, אדומים, לבנים, גברים נשים, אנשים בעלי כנפיים, שכנים לחיות העפות באוויר, שוחות בים, ישנות בחורף ביער , ושכנות לתושבי הכפר בנפלא שהוא העולם שבו אנחנו חיים.
משה גלזר
הוא היה יוצא דופן בשכונה. רווק עיוור עם כלב. תמיד החמיא לנשים,סיפר בדיחות לגברים וכיבד בסוכריות את הילדים.בערב בדיוק בשעה תשע אור רומנטי נדלק מוסיקה רומנטית נשמעה והוא רקד איתה מיהיא האישה המסתורית אף אחד לא ידע ולא ראה.
כולם חבבו אותו אך בקשר לחיו הפרטיים נשאר מסתורי ולדירתו לא הזמין איש.
בקיץ כשכל השכנים היו מתקבצים בגינה היתה צלילתה החטובה נראית מבעד לוילון צמודה לגופו רוקדת בהתאמה.
היו שאמרו שהיא נערה עובדת או ידידה ותיקה אבל אף פעם אף אחד לא פגש בה בבואה ובצאתה.
היה זה יום סערה. הרעמים והברקים הבריחו את כל השכנים הביתה.
לפתע בתשע ומחצה האור כבה ורעם נורא התגלגל.שקט ולאחריו זעקה נוראית נורמה! מה קרה? ובכי קורע לב מדירתו בקע. כשהבכי לא פסק החליט משה מן הועד להכנס לדירה. הוא סובב את המפתח ונשאר נדהם בכניסה..העיוור החזיק בידיו בובה שראשה השבור מוטל על הרצפה…
אביבה גרשלר
הסוד
היא ישבה בכיתה לבדה כשסביבה המולה של בנות.
הן ישבו על השולחן שלו, הוא היה גם השולחן שלה אך פניהן וחיוכיהן היו מופנות אליו, אל שכנה.
זה היום העשירי שלה בבית ספר והיום הועברה לשבת ליד יובל,מלך הכיתה.
הוא הביט בה מבעד מסך הבנות, בשער השחור המבריק, בעינים העצובות תמיד.
בקושי דיברה אך כשענתה למורה תשובותיה תמיד היו מדוייקות.
היא הייתה אחרת, אולי בגלל מלבושיה הארוכים שגרמו לצחקוקי הבנות.
ההתלהבות על השולחן ומסביב גברה כשנוספו כמה נערים והובילה להשתוללות.
היא חשה במבטיו והפנתה אליו את פניה כשעיניה העצובות הגדולות מביטות בעיניו הכחולות.
ואז…השולחן התנדנד, כמה בנות איבדו את שיווי המשקל…
יובל תפס בזרועה בחוזקה ומשך אותה משם, מגן עליה.
פניה התעותו בכאב…אז חשף השרוול את שורת הכוויות העגולות לאורך זרועה
הנאים השכנים בעיניך…
התקופה תקופת קום המדינה. אמונה בשכן ודלת פתוחה. כל אחד מכיר את השני, הצנע בפתח ומי שיכול מגדל ירקות בחצרו ומחזיק משק עזר.
חזרנו מביקור קיץ בעמק יזרעאל עמוסים בכל טוב. צנצנת שמנת של פעם, ותבנית ביצים ארוזה היטב, ובקופסת קרטון לא קטנה – 4 אפרוחים.
לימים גדלו האפרוחים לשלוש מטילות וגבר שקרא כל בוקר ושמר על הלול מכל משמר.
כל ילדי השכונה באו לראות את המחזה, גם אם לפעמים נבהלנו כולנו מהתרנגול הגדול.
יום אחד נעלם התרנגול. היינו בהלם, לא יתכן שנטש את משמרתו.
יש גנבים ?..הרי שכנים טובים והדלתות פתוחות. האם צריך לסגור ולנעול על בריח?
עברו יומיים ומוקדם בבוקר שמענו תרנגול קורא, ראינו אותו עומד על מעקה גג השכנים קשור בחבל. האם קורא לעזרה?..
שאלנו את השכנים, מהיכן התרנגול? נענינו שהבן הביאו מהגליל. שחזר הבן ונשאל, ענה שהביא אותו מכפר ורבורג.
הבנו שהשכנים: לא דוברי אמת. לא ידענו מה לעשות.
אחרי יומיים עם בוקר שמענו את קריאת התרנגול מהחצר, יצאנו וראינו אותו מסתובב בגאווה בחצרנו כשחבל מנוקר משתרך אחריו כסימן לשחרורו מהשבי.
התרנגול חזר הביתה בשלום. לימים קראנו לו התרנגול מכפר ורבורג שבגליל.
קטן מקוצו של יוד – מאת י.א
בבוקר ראתה בטי שבעלה מת. כשהסירה את הסדין הבחינה שאיברו זקור ונזכרה כמה התאמץ לשווא לחדור אליה אתמול.
יצאה בטי מביתה אל שכנה אהרון הפנסיונר שאוהב לצלם.
"אדון אהרון, בעלי מת. אתה חייב לצלם אותו כמו שהוא לפני שהוא נקבר."
עם תמונת בעלה המת שכבה בטי במיטתה בימי השבעה. ריח זיעתו החמוצה עדיין מבעית אותה לפעמים בחלומה.
עם תום ימי השבעה הלכה בטי שוב לשכנה: "אדון אהרון, צלם לי תמונה מתוך התמונה. מה שסימנתי. שייצא קטן, מושלם."
במעבדת הצילום הביתית שלו עבד אהרון על הקטנת תמונת זכרותו של המנוח והרגיש שגבריותו שלו קטנה ומתקשחת כאחד.
שוב באה אליו בטי ואהרון הגיף את תריסי דירתו, והראה לה את יצירתו. סיכה עם ראשן. הפעם הכל היה מושלם. התמונה, בטי, אהרון, הקטנות, הקשיות, המעשה.
חזרה בטי לביתה, נשכבה במיטתה וטמנה את תמונת זכרותו של בעלה בתוכה.
כפר הנוער היה מקום העבודה הראשון שלי, כמורה. הגעתי סטודנטית מהוססת, פוחדת וחסרת בטחון ולאחר 10 שנים עזבתי- מורה מנוסה.
הכפר היה גם הבית שלי ושל בעלי. שם נולדה בתנו הבכורה ושם חוויתי ,לראשונה, את האמהות כשהנשים הבוגרות, נהנות ללמדני וליעץ לי פרק בהלכות הורות . היינו הזוג הצעיר שרק הגיע. יצרנו קשרי חברות, לא התערינו ,מדי, מבחינה חברתית. האם ציינתי כבר שאנו היינו בשנות העשרים המוקדמות והשאר מבוגרים מאיתנו בשנים רבות מאד?! החיים זרמו בנעימים עד שעשינו שתי טעויות פטליות. האחת- קנינו דירת זוגות צעירים קטנטונת שהשכרנו אותה כדי לממן את המשכנתא. כמה חדשים מאוחר יותר, עשינו את הטעות השניה: קנינו רכב, סימקה 1000 בת 8 שנים.
בתמימותנו, שיתפנו את כל מי שפגשנו, באושרנו, כי רב. ביום שהבאנו את המכונית,הביתה, החלה נהירה רבתי של גברי הכפר. כולם באו לראות ולחוות דעה. להפתעתנו, כולם , ללא יוצא מן הכלל, מצאו בה פגמים מפגמים שונים. בכל ביקור "מומחה" שכזה, הלכו פנינו והתכרכמו. והרי לקחנו את המכונית לבדיקה…
לעת ערב הגיע אחד מתושבי הכפר. חבר שלנו. באמת חבר. "למה אתם עצובים"שאל הוא, שהיה לו כבר ותק של שנתיים מגורים ושכנות עם כל אנשי הכפר. "הוצאנו כסף שאינו מצוי כל כך בחשבוננו והנה, עבדו עלינו". "מה פתאום עבדו עליכם" השיב חברנו הנאמן. "אתם לא מבינים. גם צעירים, גם אקדמאים, גם בעלי דירה, זה עוד משהו שהם יכולים לבלוע. אבל גם אוטו?! זה כבר איום אמיתי."
בשכונה הקטנה שבה גדלתי, הבתים לא ננעלו בדרך כלל. כשנסענו מהבית השארנו מפתחות לשכנים כי אולי יצטרכו משהו. בפסח, כאשר הגיעה אלינו כל המשפחה, מנתניה, רמת-גן וגבעתיים, הילדים הסתדרו על מזרנים, בבית הקטן, וציפו בכליון עיניים ללילה לבן של צחוקים ודיבורים, והמבוגרים הלכו לישון בבתי השכנים שנסעו לחג והשאירו דירה נקיה, מצעים נקיים וכיבוד לאורחים העתידים להגיע. מאז אני הולכת ומחפשת מודל שכנות שכזה. כשבגרתי והקמתי משפחה משלי, עברנו לגור בעיר. ידעתי שאין סיכוי ליחסי שכנות שכאלו. כל כך הרבה שמעתי על הניכור בעיר, על הקור בין האנשים ועל כך שיכולים לעבור שבועות ולא יהיה מפגש, אפילו מקרי ,עם השכנים.
בערב הראשון, בעודנו פורקים את החפצים, דופקים מסמרים בקירות, כדי לתלות תמונות, נשמע צלצול בדלת. בפתח עמדה אשה צעירה חייכנית. "שלום, שמי לאה ואני השכנה, פה, ממול. יש לי ילד בן שלוש שהלך לישון וחדרו בדיוק ליד הקיר שאתם דופקים עליו…" "יש לך ילד בן שלוש? בואי, בואי, גם לנו יש ילדה, בערך בגיל הזה"."איזה יופ", הגיבה שכנתנו החדשה, "אז אולי אפשר לעשות איתכם את הסידור שעשינו עם השכנים בבית הקודם שלנו"? באותו ערב ראשון , נחתמה הסכמה חברית בין שכנית, שקויימה במשך הרבה שנים והסתיימה רק כאשר אנחנו עברנו דירה משם. בכל פעם שזוג אחד יצא לבלות, אחד מבני הזוג השכנים, עשה שמרטפות. מעולם לא היו חשבונות או טענות על שיבה מאוחרת מדי. זה נמשך גם לאחר ששכנינו חזרו משהות בת שנתיים בארה"ב ולכל אחד מאיתנו נוסף עוד ילד . מי אומר שצריך להקשיב לכל סטיגמה? {מה לעשות שאצלי האסימונים יורדים לאט?}. שכנות טובה אינה תלוית מיקום גיאוגרפי, כי אם תלוית הנפשות הפועלות.
הם גרו כשכנים מזה מספר שנים אך השכנות הזו לא עשתה טוב לשתי המשפחות. גם הילדיםהיו פה ושם מעורבים בתקריות כאלה ואחרות וקרה שגם המשטרה נקראה להתערב בסיכסוך השכנים המתמשך הזה.לה ולבעלה נמאס והחליטו לנסות לעבור למקום מגורים אחר .אולי שם השכנים יהיו שונים וחייהם יעלו על מסלול שקט ונוח. אך אז זה קרה. בנה ובן השכנים התגיסו לאותה יחידה צבאית ובאחת התקריות הציל בנה את בן השכנים והשניםהפכו ידידים בלב ונפש. עתה ביקרו הידידים זה בביתו של זה ובאחד הימים סיפר לה בנה את סיפורו של השכן והאשה כמעט חישבה להתעלף.פיה נשאר פעור בנסיונו לגמוע מעט אויר פניה חורו ורגליה כמעט איבדו את משענתן. היא גנחה ואילמלא תמך בה בנה היתה נופלת לריצפה.בהי ביתה הביטו בה בחרדה עצומה חוששים לגורלה. האמת כי נשאה עימה את סיפורה מבלי לספרו לאיש חוץ מבעלה. עתה מצאה עצמה מספרת לבני ביתה ההמומים את קורותיה אותן נשאה בשתיקה והובררלכל כי השכן הינו אחיה ממנו הופרדה בילדות כשנמסרו שניהם לאימוץ. את ההלם השוק השמחה של שתי התשפחות לא קשה לתאר .ומכן הבינו כלם כי המציאות אכן עולה על כל דמיון.
מש1
שכנים חדשים.
זהו , הוחלט שעוברים דירה ליותר גדולה,
הבת המתבגרת לא מוכנה להיות בחדר אחד עם שני בנים בחדר.
התחילו חיפושים- להחליף איזור לפחות טוב או לא? על מה להתפשר..?
הוחלט על האזור ואכן, לא עבר זמן רב ונמצאה דירה , במרכז העיר.
עם 24 דיירים, בנין די ישן. והנה יום אחד , ואני בעבודה ומגיעה אשה שגרה בבנין הזה. מתגלגלת השיחה ואני מספרת לה שקנינו שם דירה באותו בנין.
היא מיד נדרכת ואומרת: מה ? יש שם שכנים נוראים, הבנין מוזנח ולאף אחד לא איכפת..ועוד, איך החלפתם שכונה כמו שגרתם בה למקום כזה מרכזי ורועש?
טוב, את הנעשה אין להשיב, הגיע הזמן והתחלנו בהעברה יום לפני ליל הסדר.
בעוד המובילים מורידים הארגזים .. שכנה אחת באה עם מגש קפה ועוגיות
שכנה אחרת מיד בררה באיזה גיל הילדים שלנו ומיד הגיעו הבנות בגיל של הבת שלי. והיא אומצה ללא חבלי קליטה.
גם לבן הגדול נמצא חבר ושניהם למדו מחוץ לבית ואנו האימהות קישרנו בניהם, והם הפכו להיות חברים הכי טובים, לימים הוא נהרג במלחמת לבנון ,
והצעיר נולד כבר פה ומיד נולדה עוד בת והוא לא היה לבד בבנין.
בקיצור. בית חם היה זה עם שכנים לבביים ונחמדים ביותר.
וזה אזור , כביכול." פחות טוב" ובמה נמדד האדם?
שחרזדה האחת
-"אולי יש לך מעט סוכר?"
"את אופה עוגה?"
"כן… וחשבתי ש… אם תרצה אתה מוזמן לטעום"
"זה בסדר בחמש?"
"בוודאי ארתיח מים".
-"יש לך אולי מעט שמיר?"
"בדיוק זרקתי את העלים האחרונים למרק"
"אז אולי פטרוזיליה?"
"לא !"
"טוב אז אני אלך"
"אני כבר אסגור את הדלת".
-"סליחה הכלב שלכם השתין בחדר המדרגות"
"אתה בטוח שזה בובי שלנו?"
"כן ראיתי אותו "
"בובי היכן אתה ?, אנחנו כבר נדבר אתו".
"אני שמח שפגשתי אתכם"
"מה שלומך אדון רוייכמן?"
"אני מזכיר לכם שצריך לשלם לועד "
"בטח, עוד השבוע תקבל צ'ק",
"יופי ו..שמחתי לפגוש אתכם"
"הכל את צריכה לדעת?!"
"תסתום כבר"
"זה לא יפה להקשיב לשכנים"
"אני אחטיף לך, סתום!"
"את יותר גרוע מאימא שלך"
"את הדירה הזאת אתה חייב לקחת"
"כן היא מתאימה לי"
"יופי אז סוגרים חוזה!"
"רגע אבל איך השכנים ?"
"אדיבים, שקטים, ויש גם ועד בית !"
אילן ענבר
"אוף מתי ינקו פה את האבק הנוראי הזה ?"
"כן זה ממש מזיק "
"כל שצריך זה לקחת מקל נוצות ולאבק "
"אני חושש שפשוט שכחו מאתנו והאבק הזה רק יצטבר "
"יצא לי לדבר עם עגנון וחיים גורי ואצלם המצב יותר טוב "
"נו טוב קוראים אותם לפחות פעמיים בשנה אבל אותנו הזניחו על המדף העליון"
"עם כל האינטרנט מי זקוק למלחמה ושלום עבת כרס כמוני ?!"
"אל תבכי שכנתי לפחות יש לך אותי , את יודעת שהיו ימים שהורדתי מהמדף
לפחות פעם בשבוע "
"פעם בשבוע ?!"
"כן, הגברת אהבה להקריא לבעלה מתוכי את הקטע שבין יהודית ויעקוב שיינפלד".
"קטע יפה "
"תודה"
"אני מתגעגעת למגע אצבעות מרפרפות בין דפי"
"עוד ימאס להם מהאינטרנט ואז הם יזכרו בנו"
"אתה באמת חושב ככה"
"אני בטוח"
"מתחשק לך לרפרף לי קצת בדפים "
"רק אם תבטיחי לגרד לי בכריכה "
אילן ענבר
החתונה של ג'נט
אנחנו יושבות יחד סביב השולחן במטבח בדירת הסטודנטים שלנו: דורית, ג'נט, אקבאל ואני . מגלגלות.
אנחנו עייפות, השעה מאוחרת, אבל חייבות לסיים את הכול עד הבוקר. מחר החתונה של ג'נט ואנחנו אחראיות על הכיבוד.
גם השמלה כבר מוכנה . אקבאל וג'נט עבדו קשה על השילוב של צווארון התחרה בבד המשי העדין. לא קל לתפור על משי ולא קל במכונה הישנה של דורית . הרבה תפרו ביד, בתפרים קטנים, צוחקות ומקללות את האחיות במנזר שבו עברו עליהן שנות ילדותן היתומות בחיפה, שהיו דוקרות את כפות ידיהן הרכות בכל פעם שעשו שגיאה ברקמה הקטנטנה או טעו במילימטר בגודל התפר במכפלות השמלות השחורות הכבדות.
"לא ככה", אקבאל נוזפת בי," אתן, היהודיות לא יודעות לבשל בשביל העין. אצלכם הכול הולך ישר לבטן, הכול גדול! זה צריך להיות כזה קטן", וזוקפת מולי את הזרת שלה. אני מנסה שוב. דורית מעמידה עוד קפה. הבית מלא ריחות טובים של בישולים על אש קטנה. בחוץ שלג. פברואר בשכונת הפועלים המנומנמת בבוסטון היפה.
מחר באחת עשרה בבוקר כולנו שושבינות של הכלה בכנסייה הלבנונית בג'מייקה פליינס והלילה אנחנו ממלאות עלים של כרוב באורז וצנוברים, ומגלגלות.
הקוראת בקקאו
אמא לשה בצק ומסבירה מה עושים כשרוצים תינוק. אני חושבת על אבא בחדר האמבטיה, אמא מולו, והם עושים מה שצריך מהר, כי תיכף החדשות.
אמא מנערת אותי מהדמיון ומסבירה שבנים נהנים מלעשות תינוק. אני חושבת על אבא מצקצק בלשון כשהאוכל טעים, וכשלא טעים מסיט את הצלחת. אולי לפעמים גם לעשות תינוק לא נעים, ואבא מזיז את אמא והולך לשמוע חדשות?
אמא ממשיכה ומספרת שיש לה בבטן תינוק.
ברגע שאמא משחררת אותי אני מזנקת, גידי מחכה בחוץ, "יש לי משהו חשוב לספר",
"גם לי" אני מצחקקת.
"אמא שלי בהריון, יהיה לי אח" גידי חושב שניצח.
"גם אמא שלי!!" אני עונה.
" שקרנית" גידי כועס, "מעתיקנית".
"בוא נשאל אותה" אני מציעה ואנחנו שועטים במדרגות.
"אמא נכון שיהיה לך תינוק? גידי, לא מאמין לי!!" אני קוראת כבר מהדלת,
"מה פתאום?" אמא מאכזבת.
גידי מוציא לי לשון. אני בוכה.
"השתגעת? כל דבר צריך לספר?" אמא מגרשת אותי מהמטבח ואני יורדת לרחוב לחפש את גידי.
סרסור נסראללה
עבור השכנים אני פרופסור ג'וזף מק-קיני מאם.אי.טי.
"'אני צריך את רשותכם למשהו," אמרתי באספת הדיירים, "אבא שלי יחגוג בקרוב תשעים שנה. על אחד מקירות הבית אני רוצה להקים לוח ברכה חשמלי, בנוסח שלפעמים מופיע במגדלי עזריאלי, ויהיה כתוב בו מזל טוב לאבא שלי. כמובן שכל העלויות – עליי."
"באמת מחווה יפה לאבא, ומה שמו שירוץ על לוח החשמל?"
עניתי בקול ברור וחזק, "סרסור נסראללה."
דממה השתררה.
"האמת, שרוב היפואים מכירים אותו בשם אבו-יוסוף. אצלנו הערבים-המוסלמים נוהגים לקרוא לאבא על שם בנו הבכור. אני נולדתי ביפו ושם הולדתי הוא יוסוף נסראללה. בגיל שמונה-עשרה נסעתי לארצות-הברית ומה שקרה לי שם ידוע לכם פחות או יותר. אני בחרתי לשנות את השם אבל הוא לא."
השכנים גמגמו משהו שאי אפשר ליצור תקדים כמו שאני מבקש.
אמרתי שאני מבין ועזבתי לפניהם.
מאז, כשאני נתקל בשכן, המבט שלהם עושה לי ממש טוב.
היה להם הסכם לא חתום- סודות לא יוצאים מן הצריף המשותף.
השכנים היו בת קבוצתו ובן זוגה מקיבוץ אחר.איתו הייתה בת זוגתו הקבועה.
קיר דק שהפריד בין שתי דירות הצריף הצריך הפעלת פטפון שעות נוספות ומוזרות בהן התערבבו שירים ולחנים עם רשרושים וציחקוקים.
לילה אחד, התעוררה בת זוגתו מצלילים חורגים, הרעש הגיע מחלון קטן שליד המיטה.
היא קמה בשקט,לא להעיר את בן זוגה, ועמדה סקרנית ליד החלון.
לפתע, יד חזקה לפתה באכזריות את רגלה, צעקה חזקה נפלטה מפיה וקול נדהם מבן זוגה.
השכנים קפצו ממיטתם , יצאו בריצה ופרצו לתוך חדרם.
"מה קרה!?!"
היא-"שמעתי רחש…"
הוא-"ישנתי,הרגשתי משהו עומד…"
זה הפך לליל שימורים מלא צחוק.
עד היום אנשים מספרים על ליל הצעקה,אך התעלומה מעולם לא נפתרה.
כי סודות לא יוצאים מצריף משותף.
כשהייתי בכיתה ג' עברנו ממרכז הקליטה לבית חדש. לבית הזה היו לא רק 4 חדרי שינה ו 2 שירותים, אלא היו לו גם שכנים צמודים וחצר טרשית ענקית בגודל של דונם. החצר הייתה מיועדת להיות "משק עזר", בפועל רוב החצרות בשכונה הוזנחו.
לשכנים שלנו היה כלב ענק ומתוק בשם דובי אותו אהבנו מאוד.
יום אחד דובי נעלם, והחסר היה עצום. במקום דובי הביאו השכנים כל מיני חיות אחרות. בחצר הריקה בנו כלוב ולתוכו הפקירו לגורלן את היצורים המסכנים. בין שוכני הכלוב היו מתפתחות תגרות ואנו הילדים היינו זוכים לראות בהוצאה להורג היומית. פעם תרנגול ההודו ניקר כמה תרנגולות, ופעם היה זה הטווס שנקם בארנב הקטן. מידי שבועיים לערך היו נגמרות החיות בכלוב, וכעבור שבועיים החגיגה הייתה מתחילה מחדש.
לבסוף אזל לשכנים החשק או התקציב ואנו נותרנו ללא מופע האימה. בחצר נותר רק הכלוב המיותם.
פלא הוא בעיניי שגדלתי נורמלית …
שם הסיפור : משק עזר
אם אין חדשות זה חדשות טובות.
.,בני ובן השכנים, שהיו חברים טובים , עמדו לפני השחרור מצה"ל,
בני שירת בשריון , ובן השכנים, בגולני, חובש קרבי,
הם היו קרובים לשחרור ותכננו את הטיול הגדול לחו"ל,
ואז פרצה המלחמה, ושניהם היו רחוקים מאד , אי-שם,
.שלושה שבועות אנחנו לא שמענו מבני מילה.. יום יום הייתי מתקשרת לרדיו בתקווה שבני ישמע וייתן אות חיים,
ואילו בן השכנים, היה שולח ד"ש, דרך הפצועים שטיפל בהם, שם פתק בין הבגדים ועוד..
יום אחד שמענו ברדיו שהוא מוסר ד"ש לאחותו הקטנה ולכלבה בוני..הפינצרית שלהם, רצתי שלוש קומות וצעקתי לה : יש לכם דש מבנך.. אמרה שמעתי.. אז אמרה לי: קיבלנו כבר מספר פעמים הודעות ממנו, וכבר לא אמרתי לכם כדי לא לצער אתכם, אבל, תדעי לך שאם אין חדשות , אלה חדשות טובות. כי חדשות רעות מגיעות מהר.. אמרה ולא ידעה כמה צדקה, לקראת סוף המלחמה הוא – נהרג- הילד הצעיר שלנו היה אז כבן ארבע ,
וכל יום היה אומר לי : אמא, אל תדאגי, הוא יחזור, אני יודע, עוד שבוע, חודש או שנה ,אבל יחזור.. אכן חזר לאחר חודש, אבל החבר הכי טוב שלו, בן השכנים, לא חזר. אמר לי , בני הקטן: אמא, את התפללת שאח שלי יחזור, ואלוהים שמע את התפילה שלך והחזיר אותו. גם..אסתריקה, השכנה התפללה, למה לא שמע אלוהים את התפילה שלה?
שחרזדה האחת
השכן והדלעת..
ריכזתי צהרונית, עם חצר גדולה ועם שכנים תימנים, מצד אחד היה תימני קשיש מאד, אדם מקסים שתמיד מחייך ..הוא משמש כמורי לילדים בבית שלו וקולות הילדים המשננים את התורה נשמעים למרחוק..ובזמנו הפנוי לועס גת.
מהצד השני עוד תימני קשיש, אבל לא כמו האחר הוא כל הזמן רוטן וצועק על הילדים המרעישים, והיה אם צעצוע או כדור נופלים לחצרו, אף פעם לא חוזרים.
פעם אחת זרעתי דלעת בחצר הגובלת איתו, והיא הוציאה המון עלים .,המון פרחים, ויום אחד והנה.. דלעות, קטנות, כתומות כמו השמש, ןכדרכן של דלעות הן גודלות למימדים עצומים.
כמעט כל יום ביקרנו אותם וטיפלנו בהם. והנה יום אחד אני רואה שהדלעת הכי גדולה והכי יפה עברה מתחת לגדר לחצר של התימני , גדולה כזו, כתומה נהדרת..אבל היא שם..
פניתי אל השכן ואמרתי לו שזו הדלעת שלנו ואני מבקשת לבוא ולקחת אותה..
הוא אמר לי , לא, היא אצלינו אז היא שלנו..
לא עזרו כל בקשותי והסברי שהילדים מחכים לה…לא , זה שלנו..
פניתי לאישתו וביקשתי, אמרה לי טוב נתחלק חצי חצי, הסכמתי ואני מחכה לחצי שלנו.. עברו ימים ואני שואלת את השכנה: נו מה עם חצי הדלעת?
היא עונה לה, חלק חילקתי למשפחה שלי וחלק היה רקוב..
החלק שלנו נרקב ושלהם הפך לתבשיל..
שחרזדה האחת
"אם יקרה לי משהו, תבטיחי שתגידי לבעלי כי אני אוהבת אותו", בכתה שכנתי לחדר ,דקות אחדות לפני שבאו לקחת אותה לניתוח. שתינו שכבנו מיטה ליד מיטה. היא בשנות הארבעים שלה ואני, יומיים אחר כך, חגגתי יום הולדתי ה-18.ככה זה, שכנות בבית החולים מסלקת פערים של גיל, תרבות, מעמד ואפילו שפה.
"את תגידי לו בעצמך כשתתעוררי מההרדמה ותראי שהכל יהיה בסדר", ניסיתי להרגיע.
" לא, לא, תבטיחי לי " ביקשה כשדמעותיה זולגות.ואני הבטחתי.
הבקשה הבלתי צפויה הזאת ,יחד עם האמון שנלווה אליה, הבהילו אותי מחד, אך חידדו את תחושת האחריות שלי מאידך. ראיתי את בעלה, מחכה במסדרון ובעיניים מושפלות, מסרתי את דבריה ונעניתי בהנהון של תודה. היא הועברה לחדר אחר, לאחר הניתוח. באתי לבקר. אורו עיניה כאשר ראתה אותי. היא ישבה במיטה מסורקת ומאופרת וידה אחוזה ביד בעלה. "בואי, בואי, תודה לך. בואי תכירי את בעלי. הילדה הזאת היא החברה שלי", הסבירה לבעלה. זה כוחה של שכנות.
בקיץ ההוא האור היה בהיר וחזק במיוחד, בכל יום היינו משחקים בחצר הבית את המשחקים שכה אהבנו. אבל באותו היום כשכרכתי מפה צבעונית למתני הרגשתי ממש כמו מלכה. כשהוא אמר לי שהוא רק רוצה להיות הנסיך שלי גומת החן בלחיו נרעדה. רציתי שככה זה יהיה לתמיד.
הימים חלפו, החצר שוב לא היתה שלנו ואנשים זרים התהלכו בה. הבוקר כשפרסתי מפה צבעונית על השולחן הרגשתי שוב את אותו הכאב העמום וזכרתי את מילות הדאגה של בתי: אמא , את חייבת לטפל בעצמך. החלטתי ללכת, ויהי מה.
האור בחוץ היה בהיר וחזק. בשלט המרפאה נכתב שמו של הרופא החדש. בחלון השתקפה דמותי ועקבות הזמן ניכרו בה. כשנכנסתי לחדר הוא נשא את מבטו והקשיב. ביד בוטחת הוא בדק ומישש. כשסיים והחל לדבר ראיתי שגומת החן בלחיו נרעדה…..את מילותיו שמעתי מהדהדות במסדרון כשרצתי משם.
ואני כל כך רציתי שככה זה יהיה לתמיד.
כתום.
העפעפיים התקשו להיפתח. מבעד לסדקים הוא ראה רק צבע חזק , מוכר. כתום.
החיוך הדהוי התמתח מאליו.
גם כאן ההומור הזה שלהם רודף אותו.
הוא ניסה לדמיין אותם מכניסים את זה כשאף אחד לא מסתכל. ברור שנדרשו כאן תעלולי ההתחמקות של לבן, אחרת כבר מזמן הזקנים השחורים הממלמלים היו אוסרים זאת.
תחושת חצי נחמה זחלה לו בגוף. לא לבדה , היו שם גם זוחלים אחרים ,אך הוא ניסה לחשוב חיובי. כזה הוא. אמא שלו תמיד אמרה שבכל מצב יחשוב חיובי." אם כבר אז עד הסוף". הוא שם לב שהוא מדבר עם עצמו. בעצם עם מי כבר יכול היה לדבר. במצבו.
לרגע דמיין שהוא שומע מלמול מעברה השני של האבן. הוא ניסה להטות (כמו תמיד)את צד ימין אך מפאת הצפיפות נאלץ שוב לוותר לשמאל. כמובן תוך שהוא מדגיש שזהו רק ויתור מאידיאלים.
המלמול נשמע לו עוין ומוכר. גם כאן? אין מנוחה? נזכר איך התעקש על המערה העתיקה.
"מה אתה רוצה ממני עוד אלוקים? מה עוד???
לא מספיק התרוצצנו בקרבה? גם כאן? האם לעולם נגזרה עלינו השכנות?
אור בוהק הציף לרגע את עיניו וקול דממה דקה נשמע:
""שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו , ורב יעבוד צעיר" .
שכנים…
כוכבית 42
קראו לה כוכבית. אנחנו קראנו לה כוכבית 42. לפעמים היא גם ענתה. התרגלה.
אמא שלה הייתה צורחת מהחלון "כוכבית, בואי הביתה מיד!" זה נורא הצחיק אותנו. לא יודעת למה, היינו סך הכול באמת ילדים טובים, "ילדים לדוגמא!" לא מרעישים בין 2 ל-4, זורקים לפח את העטיפות של הקרטיבים, אפילו על המסטיקים שגנבנו אצל שרייבר שילמנו אחר כך. אבל הכוכבית הזאת! היינו לוקחים מן מקל ארוך כזה ורודפים אחריה וצועקים "תקעו לה מקל בתחת! תקעו לה מקל בחור!" אחר כך הייתה מתפשטת באמצע הרחוב. אמא שלה הייתה צורחת עליה ששמעו מכל הקומות "כוכבית יא בת זונה, אני אזיין אותך!". אבא שלה עבד בבית משוגעים. או אולי היה מאבטח בגן ילדים? היה מגיע עם הרובה שלו, זקן שחור ארוך, בגדים לבנים, כיפה לבנה גדולה. היה מנסה להיכנס הביתה, אבל אשתו לא נתנה לו. היה דופק שעות על הדלת, בסוף היו מזמינים משטרה. ידענו שזה יגמר לא טוב. זה באמת נגמר. לא. טוב.
שכנה
החברה שלי, הכי טובה, גרה ממול,
מעבר לדלת ממול.
אנחנו מדברות על הכל ללא גבול
שלובות ידיים יוצאות לטיול
חברים נוספים
לא משותפים
היא יותר גדולה, יש לה את הכיתה שלה.
אצלי יש משפחה צמודה וגדולה.
מחכות זו לזו בסוף השיעור,
מלמדות זו את זו מה מותר מה אסור.
מזמינות ילדים מהבלוק למסיבה
לא נעלבות אם אף לא בא.
כי אפשר גם סתם כך לאכול הכיבוד
ולמצוא את כל הפתקים שהלכו לאיבוד
אנחנו חוצות את הגבול של הדלת
ריחות וטעמים של מקום אחר כל אחת מקבלת
משחקות מדברות קוראות רוקדות ושרות
מספרות זו לזו את כל הצרות
החדר שלי
החדר שלה ,
החצר שלמטה,
העץ הגדול,
וארגז החול
יודעים לשמור סוד.
לא שופטים
לא לועגים,
לא בוכים
לא לוקחים.
שומרים על הכל גם על הצחוק והעוד
שלום ותודה מנומס בחדר המדרגות
אמא שלי ואמא שלה לא מדברות,
יש בינהן חומה של קירות.
דלת מול דלת הקירות הדקים מספרים הכל, לא צריך קול.
על מה לדבר, על הידוע והמוכר על השנוא ועל הזר
על הפחד על האין מחר.
ש ש ש שהשכנים לא יישמעו, שמחר לא ילחששו, לא במכולת ולא בחצרות,
לא על כוס קפה בשביל זה לא צריכה חברות
אמא חמה מעבר לכל דלת, אמא חכמה את ביתה מקבלת, וגם את חברה נו הבת של ההיא….. שבעלה הוא ההוא… נו אלה שממול טפו טפו טפו עוד פעם עובר פה חתול….
כותרת משנית
כל בוקר נפגשו ליד תיבות הדואר, היא מנויה של "ידיעות", הוא חתום על "הארץ". היא עוד עטופה בחלוק. הוא כבר לבוש לעבודה. "בוקר טוב" וחיוך, ולפעמים משפט או שניים על הכותרות הראשיות.
במעלית הוא ירד בקומה השלישית, היא המשיכה לחמישית. שלוש קומות היה בוחן את פניה דרך הראי שעל הדופן האחורית. היא הייתה מתבוננת בקיר מולה. שתקו. כשהדלת נפתחה אוטומטית היו נפנים זה אל זו. היא הייתה משפילה את עיניה. הוא מישיר אליה מבט. חיוך ומלמול. בחדר המדרגות היה ממתין לשמוע אותה טורקת את דלתה, ואז נכנס הביתה בטעם החמצה.
פעם "הארץ" לא הגיע. "קח, תעיין בינתיים", מסרה לו את הדף הראשי. מרוב ששקע בעיתון שכח ללחוץ על כפתור הקומה השלישית. כשהגיעו לחמישית הוא היה מופתע שלא העירה לו. "אופס", חייך במבוכה והושיט לה את הדף.
הפעם נעצה בו מבט: "רוצה קפה?".
מאז הוא יורד להביא את שני העיתונים.
היינו שש משפחות בבלוק החדש בנצרת עילית
שש משפחות ותיקות בעיר עולים חדשה.
בקומה השלישית גרה משפחה שונה, היא עולה חדשה מהונגריה מורה לבלט ,קטנה עם קול דק והוא איש שקט שניראה מבוגר ממנה בהרבה קטן קומה עם שער שיבה מותיקי הארץ,מתרגם ספרים
כולנו היינו עוזבי קבוצים ולכולנו היו ילדים. יחד חגגנו את החגים בילינו בדירות הקטנות אחד של השני היינו חבורת אנשים צעירים נימרצת ותוססת.לזוג הזה יוצא הדופן קראנו "הרווק ואשתו"…אולי כי היו שונים ולא ניראו לנו מחוברים למרות שהיו נשואים.
יום אחד הבחנו שאשתו של הרווק מתעבה שמחנו שיצטרף ילד לחבורת הילדים של הבלוק שלנו.כשעברו הימים ושעת הלידה הלכה והתקרבה עלה זאביק בעלי האביר בעליה של סוסיתא ישנה שעליה כל גאותו ,לדירתם והציע להסיעם לבית החולים בהגיע השעה .בית החולים בעפולה היה במרחק של רבע שעה נסיעה מהבית.
לא עבר שבוע שעת לילה מאוחרת,נקישה על הדלת "הרווק" חיוור : התחילו הצירים.
בעלי האביר מתלבש מסייע ליולדת לרדת נידחסים כולם לטרנטה ויוצאים לדרך .בסבוב לעפולה "הרווק" מתקן: לא לעפולה ! לרמב"ם לחיפה!
נוסעים שעה .בעלי תומך יחד עם "הרווק" באשה
האחות המילדת בפתח חדר הלידה פונה אל "הרווק": רק הבעל ניכנס הסבא מחכה בחוץ… רגע של מבוכה ובעלי נחלץ מיד ומתקן: אני רק השכן…
החתונה של ג'נט (2)
הכנסייה עמדה חגיגית מוקפת בשיחי הברוש הגזומים ועליהם מרבצים של שלג רך שהוסיף לרדת מאז שעות הלילה. השביל המוביל אל דלת הכניסה הראשית היה נקי ועליו פוזר מעט חול ומלח גס פן חלילה תחליק ותיפול הכלה החסודה ביום החשוב ביותר בחייה. הגענו מוקדם והתמקמנו בחדר ההמתנה האחורי שמדרגות צרות הוליכו אליו. מן החלון הקטן שפנה אל פנים הכנסייה יכולנו לראות את הקהילה הנאספת. גם טוני, החתן של ג'נט, כבר הגיע עם השושבינים שלו. כשפצחה אמיליה אשר על העוגב במארש החתונה, ירדנו בתהלוכה איטית, קודם דורית ואני בשמלות הטורקיז המגוחכות כיאה לשושבינות, אחרינו ג'נט ואקבאל, חברתה בנפש, כשהיא תומכת בשובל שמלת הכלה ומגניבה מבטים נבוכים אל עבר אבונא מייקל, הכומר החדש שהצטרף אל צוות הכנסייה הלבנונית בשכונה. אבונא אדיב, הכומר הוותיק ,ברך את הקהילה והחל בטקס . דורית ואני הרגשנו קצת כמו בסצנה מתוך "ציפורים מתות בסתר".
הקוראת בקקאו
החתונה של ג'נט (3)
"ציפורים מתות בסתר" היה אחד הספרים האלה שהסתובבו אצלנו בדירה. אחרי שאבונא מייקל הגיע לכנסייה הלבנונית בשכונה הפך הספר לרלוונטי משהו.
בתור סטודנטיות זרות ותפרניות חיפשנו לעצמנו כל מיני פרנסות. היינו שמרטפיות, לימדנו עברית ואקבאל הצליחה מאד בתור מורה לערבית בבית הספר הסמוך לכנסייה. פעמיים בשבוע ברבע לחמש בדיוק הייתה מתלבשת "מכובד", נועלת עקבים ומאפרת בכחל את עיניה היפות. "חשוב להקפיד על הופעה" הייתה מזכירה לנו תמיד. באחת הפעמים, בדיוק כשהגיעה ככה מתוקתקת הופיע מולה וכמעט שהתנגש בה, הכומר הצעיר, ששב מריצה, לגופו החסון מכנסי ספורט בלבד, וכולו נוטף זיעה. חייך אליה חיוך רחב, נופף לה בידו לשלום ומיהר להיכנס לכומרייה. (כמו שדורית ואני קראנו לבית מגורי הכמרים הצמוד לכנסייה). "אני קרועה", הייתה אקבאל המסכנה מיבבת, " מצד אחד הוא כומר, חתום לכל החיים, מצד שני אני מרגישה שגם העיניים שלו עלי, כמו הבחורה ההיא מהספר!"
הקוראת בקקאו
עוד אחד מסיפורי השכונה שלי…. את הסיפור הזה אני מקדישה לתושבי מעלות הוותיקים והטובים שרבים מהם כבר אינם בין החיים.
מעלות הוקמה בשנת 1957 לעולים שהגיעו ארצה ממרוקו ומרומניה.
בתחילת שנות ה- 60 מעלות הייתה קטנה ומספר התושבים בה היה מועט. אחד הכיר את השני כיאה לישוב קטן.
ותודה לחברי ולרעי הטוב שבטובים שמעון פחימה שסיפר לי את הסיפור.
ה"פרלמנט" של הישוב התמקם לו על שני ספסלים, האחד לגברים השני לנשים מול בית המועצה הישן ושם היו יושבים כל או רוב זיקני הישוב לשיחות יומיומיות על הא ועל דא {היום ניצבת במקום מזרקת מים מפוארת…. והמקום כלל לא נראה אותו דבר}.
יום אחד מגיע מקסים אבוטבול ז"ל אחוז תזזית ואמוק, נסער כולו ובפיו בשורה מרה ליושבי הפרלמט…. "זהו חברים. סוגרים את מעלות ומפזרים אותנו לכל עבר, יא ווילי, יא ווארדי, אנה ארדיט בל הם וולהם מא- רדביה {אני בורח מהצרות, אבל הצרות רודפות אחריי} מה יהיה? עד שהתרגלנו? עד שקיבלנו בית?" וכך הוא ממרר בבכי שעה ארוכה ולא יכלו להרגיע את סערת נפשו.
לאחר כשעה בערך הצליחו להרגיעו והוא נשאל על מה בדיוק הוא מדבר? מה קרה?
והוא סיפר…
"לבן שלי ג`וג`ו, יש וואחד כלי שמוציא קולות {רדיו} ושמה בכלי הזה שדיבר איתי אתמול בלילה האיש שלא ראיתי בכלל מי הוא אמר לי שמחר 40 מעלות באילת, 35 מעלות בחיפה, 35 מעלות בעמקים.. אני אומר לכם מחלקים אותנו וסוגרים את מעלות" וחזר למרר בבכי.
יהי זיכרו של מקסים אבוטבול ברוך, איש צדיק וטהור היה בחייו.
בבית ליד יש שניים, תמיד יושבים במרפסת מחזיקים ידיים עד שיורד החושך ואז כבר אין יותר מה לראות. הוא, זקן בעל פנים עגולות שמרוב השנים שחלפו כבר קיבלו צורה של אליפסה, והיא ישישה כבדת מראה, פנים נוזלות וקעקוע ישן צרוב על פנים מפרק ידה.
כל בוקר הם קמים, גוררים את גופם באיטיות אל עבר המרפסת העומדת לקרוס אל תוך עצמה. מחזיקים בכוסות תה או קפה. לפעמים מצטרפת גם צלחת עוגיות של חמאה. תמיד חמאה.
הם לא מדברים, רק מביטים. נותנים לחיים לעבור דרכם. ללטף את פניהם העייפות ולהמשיך הלאה.
אף פעם אין איש בא לבקר,
אמא סיפרה לי שפעם, כשתל אביב רק נולדה, הם היו הכי יפים בעיר. היא היתה תופרת שמלות לכל העילית של נשות העיר והוא היה פקיד בנק מצליח. בלילות תמיד היו יוצאים מדירתם קולות של צחוק ושירה ליד פסנתר, של מפגשים חברתים ומשחקי קלפים. מוזיקות יפות של פרדי דורה ואלכסנדר יהלומי יצאו יחד עם עשן סיגריות הגולואז ומילאו את אויר הלילה של תל אביב החמה.
הם חיו את העושר היופי ובעיקר את האשליה כמו שרק בני דורם, שותפי הגורל המר, ידעו לחיות. ידעו ולמדו להעביר את הימים ובעיקר הלילות, עם הזיכרון והכאב, לעצמה היא היתה תופרת את הבגדים הכי יפים מבדים עשירים שהגיעו באוניה ישר מוינה ופריז. שמלות, חולצות, מעילים. תמיד עם שרוול ארוך, תמיד מכסה את הצלקת. והוא, גם בקיץ החם מלא בלחות הים הדביקה, היה נעטף בחליפת שלושה חלקים.
היום, כל בוקר לפני בית הספר, אני מביט בהם, גופיות דהויות וכנועות לגופם, את עשן הסיגריות המתוק החליף הריח של חללים לא מאווררים, של חלונות סגורים וזמזום מקרר ישן.
היום הם לבד, הזיכרונות בודאי באים לבקר כאילו היו ילדים. העצב נהיה לדייר משנה, שוכר חדר בביתם.
אתמול היא יצאה לבדה אל המרפסת, רק כוס תה אחת בידה, בלי עוגיות ועם אותו המספר על גב מפרק ידה. הוא נפטר. והיא כנראה, בעתיד הלא רחוק, תצטרף אליו מצער. ודיירים חדשים, בודאי סטודנטים צעירים, יכנסו אל הדירה, מבלי לדעת שפעם, לפני שנים, כאן ברחוב הירקון. היו שניים, היא התופרת הכי יפה של תל אביב והוא, פקיד בנק מצליח לבושים בשלושה חלקים עד מעל למפרק כף היד.
You don’t have to wear that dress tonight
You don’t care if it's wrong
Or if it's right
המקום היחידי שנשאר לי לעמוד היה ליד הרמקולים שפיצצו לי את האוזניים
יכולתי להרגיש את הבסים עפים לי בתוך הגוף
מתערבבים לי בתוך הבטן
חצי מהמסיבה עמדתי שם בוהה בכל החולפים
בנים בחולצות המכופתרות והצווארון כמו אלויס בוהים ומפחדים
מבנות שהתחילו לשים יותר מידי איפור שמרוח על הפנים.
הרעיון שבאיפור היה נראה לי אידיוטי, הזכיר לי את הבית הישן בקצה הרחוב שמשפצים אותו מבחוץ והוא עטוף בפיגומים וביריעות בד שחורות ארוכות.
שמעתי את אימא ודינה מדברות על זה שאחרי השיפוץ הולכים להקפיץ את מחירי הדירות שבתוכו
ואני לא מבין למה כי זה רק הבחוץ שהשתנה,
מבפנים הדירות נשארות בדיוק אותו הדבר.
הרגשתי נעלם בלי משוואה, אויר, מתמזג עם הקיר,
ג'ינג'י קלבסה בבטן יש לי חסה
תמיד היו צוחקים עלי שההורים שלי לא אוהבים אותי אז הם השאירו אותי בחוץ בחורף בגשם והראש שלי הפך לחלודה כמו אופניים ישנים.
שנים על גבי שנים הייתי חוטף משפטים וקריאות שריקות ולחישות
היו מסתכלים לי בפנים אבל לא ישירות בעיניים וצוחקים וקוראים בשמות גנאי
ג'ינג'י קלבסה בבטן יש לי חסה
את הגוש שבגרון הייתי מחזיק חזק וככל שהזמן עבר הוא נהיה גדול יותר, כואב יותר ורק שהייתי מגיע הביתה ובלי לחכות למעלית מטפס בריצה את כל המדרגות, תופס עם היד במעקה ומושך את הרגל קדימה בדילוגים כבדים 3 מדרגות כל פעם מזיע ומתנשם, ורק אחרי שהייתי סוגר את דלת הכניסה מאחורי הייתי נותן לו להתפרץ, לצאת ממני כמו הר געש, נותן ללבה השורפת שלו להרטיב את הלחיים ולזלוג על החולצה, בוכה צורח ומתחנן לאימא שתצבע לי את השיער לחום כמו שאר הילדים
לא רוצה להיות חלוד
לא רוצה להיות שונה
לא רוצה
טוב אח רחוק משכן קרוב מדי…. / אירית וייסמן מינקוביץ
מה הוא חושב לעצמו בנימין השכן שגר משמאלי? שתל ברושים שלא אציץ לחצרו. אפשר לחשוב מה יש כבר לראות חוץ מהכרס שלו…
ומה עם הברושים הפולשים לפרטיותי? תמיד כשאני תולה כביסה, אני מבטיחה לעצמי לגשת ולהעמיד אותו במקומו. עוד מעט אתפוצץ. שנים אני מבעבעת כהר געש.
ואם לא די בכך, מאחור הרסו וילה ובונים רב קומות שיכנס ישר למטבח ולסלון שלי. וכל התנגדויותי להקמת הבנין לא הועילו. אין עם מי לדבר.
חזרתי לבנימין השכן. הוא לפחות נמצא במקום, ואפשר לבוא אליו בטענות.
יום אחד, כשחזרתי מהעבודה הודעתי לבעלי: "אני הולכת לבנימין!"
"ומה את רוצה ממנו בדיוק?" שאל.
"לגעור בו על הברושים הפולשניים ששתל!" הצהרתי וכבר רווח לי.
"הבוקר הוא גזם אותם" הודיע בעלי בחיוך.
בא לי לצעוק! לשחרר קיטור! אבל על מי? צריך לבדוק את השכן מקדימה ומימיני. אחרת אעבור דירה.
אלכס
סוניה, השכנה הערירית ממול, כהרגלה נתנה לי לשחק עם אלכס. עלינו לגג.
אחרי ששפשפתי והקשיתי את הזין הקטן והדק שלו, חילצתי את המוצץ מפי הבובה שהצלתי מהערימות שאמא הכינה כדי לזרוק.
הבובה התחילה לבכות והובלתי את הזין של הכלב לפה של הבובה והיא השתתקה. הוצאתי אותו מפיה, והבובה ייבבה.
כך פעם אחר פעם עד שאלכס פלט את טיפותיו, והן נזלו על לחייה הורודות של הבובה, והכתימו את צווארון התחרה של שמלתה.
בימים הבאים, כשסוניה טיילה ברחוב עם אלכס, הוא תקף ילדות שישבו בעגלה וחיבקו בובה. לסוניה לא נותרה ברירה אלא לסרס את כלבה ומאז החלה דעיכתו של אלכס עד שמת.
ראיתי את סוניה יוצאת בערב כששמיכה מגולגלת בזרועותיה. רצתי הביתה והבאתי את הבובה.
הוצאתי מפיה את המוצץ, הגשתי לה אותה ואמרתי: "קחי סוניה, תניחי גם את הבובה בקבר, ביחד עם אלכס, את שומעת, גם היא בוכה על אלכס."
השכנה והצעקות
,
באחד מימי שישי. מגיע בני הביתה ואומר לי, אמא, יש צעקות אצל השכנים,
נו..אני עונה, אז מה, אולי הם רבים, לא , זה לא צעקות של ריב, אלה צעקות אחרות שונות כאלה עם כאבים או צרות.., לכי לראות מה קורה שם,
האמת היא שהיינו די חדשים בבנין ולא ממש הכרתי את השכנים
אבל, מאחר ועבדתי במד"א והייתי מגישת ע"ר וחובשת, החלטתי לגשת לראות, המראה שראיתי היה מזעזע, אישה מבוגרת שוכבת על הריצפה כמעט ללא הכרה וכולה מסריכה.. ואילו הבת שלה עומדת וצועקת: אוי לי , אמא שלי מתה, מתה.. כך עומדת צועקת ובוכה ולא עושה כלום. מיד צעקתי , צלצלי למגן דוד אדום, עכשיו, את שומעת אותי, הייתי צריכה ממש לנער אותה.. ובנתיים, שטפתי לאשה את הפנים ניקיתי אותה והתחלתי לדבר אליה ..ככה נשארתי איתה עד שהגיעו החובשים ופינו אותה לבית -חולים.. הסתבר שהיתה לה הרעלת כיבה חזקה מאד ופשוט התיבשה..
גם בעלה היה מעולף ושוכב בחדש השני.. גם אותו פינו..
עברו מאז כ -30 שנה והיא עדיין מזכירה לי איך הצלתי אותה..
ואיזה שכנה אני .
שחרזדה האחת
המשפחה מהקומה השנייה בבית ממול, זו שמחלונותיה בוקעות צרחות וקללות כמעט כל ערב הופיעה בעמוד הלפני אחרון במוסף "הארץ". האבא ("בן 45, כימאי") מניח בצילום את ידו על כתפי האימא ("בת 41, פקידה"). כשהשכנה מלמטה שאלה אותה פעם אם הוא גם מכה, ענתה שלא. התאומים, בני 8 וחצי עומדים לפניהם. הבן ("משחק כדורגל והולך לחוג טניס") חובש כובע מצחייה מסובב. הבת ("לומדת בלט") בחולצת בטן ורודה. שניהם מחייכים בנמרצות של קטנים. ("מריבות? לעיתים רחוקות") אף מילה גם על טריקת הדלתות המלווה כמוסיקת רקע את השעות ששני ההורים בבית. ("פיוסים? ארוחה לאור נר, זר פרחים") אבל עכשיו אני יודעת כמה עלתה הדירה. בסוף צריך לדרג את החיים. האב קבע 10, ואחר כך הוריד ל- 9.5 ("בגלל שגלעד שליט עוד לא חזר"). האימא הצטרפה לדעתו. הילדים, אחרי שהסבירו להם למה הכוונה, לא רצו לדרג ולא הסבירו למה.
שכנים קטנים
לאחותי היה שער שחור ,ארוך וחלק שזור בשתי צמות. כילדה תמיד קינאתי בה.
השער שלי היה מתולתל דק , וקצר…
.אמא שלי חשבה שאם תדאג לספר אותי בתדירות גבוהה,השער יצמח ויהיה חזק..
רוב השכונה היתה מאוכלסת בעולים חדשים..מפולניה..
לרושקה היו שני בנים.עם הגדול אני שיחקתי ואחותי הקטנה עם הצעיר.
יום אחד שיחקו הקטנים ביחד,ובמה ?..
הבחור לקח מספרי תפירה גדולים מארגז התפירה והחליט שהוא ספר…
התישבו מול המראה והספר הצעיר גזר לאחותי צמה אחת ..ועוד חצי צמה.
ולעצמו,,,גזר חצי מהראש בצד אחד..
תארו לכם את המראה המוזר של השניים..
אחותי חזרה בוכיה הביתה.. הצמות היפיפיות נעלמו… ואמא?
אמא צחקה בקול וגזרה וישרה את חצי הצמה הנוספת.
ואני חזרתי מבית הספר..חגגתי..סוף ,סוף גם לאחותי יש שער קצר ומתולתל…
פרידה מזור
שכנים חדשים
השכנים החדשים נכנסו לגור כשהיינו בטיול בהר הנגב. בבנין שלנו ארבע קומות שתי כניסות וקירות משותפים. השכנים החדשים גרים מעבר לקיר של חדר השינה שלנו,
לא ידענו שהם באים ולא הכרנו אותם.
כשחזרנו מהטיול, בשעות הערב, עייפים מהדרך, הספקנו בקושי לפרוק את תיקי המסע, לעשות אמבטיה מפנקת, ולזחול למיטה הטובה והרכה שלנו, ואז זה התחיל.
היללות של החתול.
החתול הזה מעצבן אותי. מאיפה בכלל הגיע לפה חתול? כך בעלי. אני לא יודעת אבל כדאי שתסלק אותו.
הייתי עושה זאת ברצון, אבל איפה הוא? זה נשמע ממש מפה, מעבר לקיר אבל מתי בדיוק נכנס לשם חתול?
דפקנו בחזקה על הקיר. מה זה? השכנים השתגעו? איזה חוסר התחשבות! איזו חוצפה! חסרי נימוס! שיגיע הבוקר ואז נראה להם!! נרדמנו.
כשיצאתי לתלות כביסה הבחנתי בה. פרועה, טרוטת עיניים, תלתה חיתולים לייבוש.
סליחה, התינוקת שלי בת שלושה ימים ועוד לא למדה נימוסים.
נמלאתי בושה ושתקתי.
נירה רוקח
בוא תעלה אליי
בוא תעלה אליי. אתה יודע שהבעל שלי מהנדס בחברת חשמל. אתה יכול להביא לי את הכביסה שלך. החשמל חינם.
מה אתה מראה לי במחשב? הבעל שלי עומד על ארבע, היא רוכבת עליו ומצליפה בישבנו הלבן עם הפצעונים האדומים.
עכשיו תבוא אליי. אתה כזה טוב.
בדירה שבקומה מתחת עמדה הבחורה מאחורי הבחור שישב אל מול המחשב.
אין לי כבר כוח וסבלנות לשחק שוב פעם את השכנה המבוגרת מלמעלה שקוראת לך לעלות אליה, מקריאה לך מה בעלה עושה במחשב ואחר-כך מפתה אותך, כדי שאולי סופסוף יבוא לך גם עליי.
הקשר לעולם הווירטואלי נגדע פתאום. הבחור התקשר שוב ושוב למרכז השירות.
בוא למיטה, פיתתה אותו.
איך אפשר אם לא גמרנו מה שהתחלנו, אמר מבלי להסב ראשו מהמסך אליה.
בוא נלך לטייל, אולי ניכנס לסרט, או סתם נשב בבית קפה, ניסתה.
על מה את מדברת, תמה, וניסה שוב להיכנס לאינטרנט.
שכנים שכאלה
"ילד מה אתה מחפש שם?" שאל שמואל מהקומה השנייה את רני ששכב סמוך לגלגלי הפזי'ו האדומה שחנתה בחנית הבניין.
רני לא ענה, הוא המשיך לשכב על הבטן ובכוח הושיט את ידו בניסיון להגיע למשהו שהיה מונח מתחת למכונית.
"מה הוא עושה שם?" שאלה רותי השכנה מהקומה הרביעית כשיצאה מהרכב. "אתה מכיר את הילד?", "כן, את הילד אני מכיר,אבל את האוטו לא", ענה שמואל.
"אני חושבת שהאוטו שייך לחבר של הבלונדינית, ההיא מהקומה השלישית, אני אצלצל להם באינטרקום" אמרה. "יופי" ענה שמואל.
"מה?", שאל נסים שהגיע מתנשף בכבדות אחרי הריצה היומית שלו, "מה קורה פה?"
"כנראה שיש שם משהו מתחת למכונית, אני עוֹלָה, שמואל יספר לך" ענתה רותי. "הילד כבר חצי שעה ככה, רותי אמרה שתטפל בעניין, מצטער אני חייב ללכת, הבת שלי הגיעה, היא לוקחת אותי לקופ"ח".
"שומע, ילד? כבר באים לעזור לך, יהיה בסדר" אמר ניסים, ועזב את המקום.
"פנים אל מול פנים פגישה רק פעם בחיים" כך מתחיל שיר שאני מאוד אוהב
הוא מבטא את החלום שלי לומר לה: "חכי איתי לבוקר שיבוא".
אהבנו פעם אני והשכנה שלי רחל, אהבנו באמת ובתמים "אהבנו כמו שילדים יודעים".
ואז עברנו לכפר סבא ורחל לתל אביב ואני רק רוצה לחזור לקיבוץ למרות השנים
לחזור ולהיות: רחל ואני שכנים.
בחצר משחקים, בקיץ מזיעים ובערב אבטיח אדום וקר חולקים.
פנים אל מול פנים אני עומד מול המראה ואני רואה מעבר לקמטים את רחל ואותי נשיקה ראשונה
מנסים .
עלי ובטח גם עליה את השנים רואים אבל למרות השנים אצלי הלב עם הפרידה לא השלים
"ואת יפה פנים אל מול פנים", "הלילה את נשארת, חכי איתי לבוקר שיבוא"
אוי אילו רק החיים היו כמו בשירים הייתי מרים את הטלפון ומחייג את המספרים :
"הזמן סוגר עלינו" , "פגישה באמצע החיים", "חכי איתי לבוקר שיבוא".
אילן ענבר
מזל שהיה לי זבל
כשיצאתי לרוקן את הפח, ראיתי אותה.
זכרתי שיש שכנה בבית הסמוך,
אבל רק בזכות הזבל ממש נפגשנו.
שתינו רוקנו פחים, אמרנו שלום, וכל אחת חזרה לביתה.
באחד המפגשים בעבר ניסינו לתאם ביקור:
קפה ועוגה
אצלי? אצלך?
לא הסתדר.
פעם דפקה על דלתי בת השכנה- ביקשה חלב.
בפעם אחרת התקשרה השכנה בעצמה, וביקשה שאבדוק משהו.
לפעמים האזעקה פועלת סתם, וקורה שהכלב נעלם
מזל שיש צרות וצריך עזרה.
זה וזבל- מהות הקשר שלנו.
כמו בקרקס
הליכה על חוט דק, תוך שמירה על שיווי משקל.
מבט מרוכז לפנים, נשימה עמוקה.כדאי לשמור על אופטימיות, ולזכור שהכוונות טובות (בדרך כלל).
להתרכז במשימה: להגיע הביתה בשלום.
כשמחייכים- לחייך בחזרה.
כשאומרים שלום, לענות.
בשכונה קטנה
כל אחד יוצא מביתו (בתקווה שהשני לא יבחר לצאת באותו זמן), ונכנס בזריזות למכונית.
אם בטעות פוגש שכן עליו להראות עסוק ומרוכז, כך שהשכן הופך בלתי נראה.
שכנים
הוא צץ לי בחלון
לראשונה הוא צץ לי בחלון והודיע שמשום שיש לנו אותה כתובת בשינוי סיפרה אחת בלבד, הוא רוצה להיות חבר שלי. כדרך שכן טוב נעניתי בחיוב והפכנו חברים. מאז הוא פולש לחלוני בכל פעם שמתחשק לו ואני משום מה נותן לו להפריע לי גם כאשר אני ממש עסוק ומרוכז בעבודתי.
כמעט ואין נושא שבו דעתנו דומה וכמעט כל שיחה בינינו הופכת לויכוח ולנסיון שכנוע כלשהו. רק בדבר אחד אנחנו תמימי דעים. עלינו לערוך מסע תרמילים רציני מסביב לעולם כדי באמת לדעת על מה אנחנו תמיד מתווכים. והנה התכנון שלנו מוכן. מחר אני יוצא לדרך. החלטנו להפגש בניו דלהי בהודו שזה פחות או יותר מחצית המרחק בינינו, ומשם להתחיל את המסע ביחד.
מעניין אם אחרי המסע המשותף, כשנפרד ונשוב איש לארצו, נתחיל לשם שינוי לראות דברים באופן דומה יותר. אולי… לא יזיק אם נוכל להיות קצת יותר "שכנים" מאשר שכנים ברשת.
מודיעין 144 בשכונה
אם רצית לדעת משהו בשכונה…טוניה היא הכתובת..
הכל יודעת וכזאת חכמה..
מי התחתן ומי התגרש..מי עבר דירה ולמי פרצו לדירה..
למי נולד ילד.. מי דופק בדלת
מי מסוכסך עם מי.
מי חייב במכולת..וכמה?.
מי הולך ומי בא.. וגם מתכון לעוגה..
לא עבדה יום אחד בחייה..עבודתה היא בצפייה..
מידי פעם היינו רואים אותה מציצה מבין חרכי התריסים
והאמת, היינו שלוים ורגועים..
ידענו ,אם אך יכנס מישהו זר לחצר הבית..
טוניה כבר תצא ..ותבדוק מיהו הזר..
.ניסיון להשאיר אצלה מפתח..לא צלח..
היא- לא רוצה אחריות..
ואנחנו חייבים להיות איתה ביחסים טובים
שכן .מי ישמור על הבית שלנו,כשאנו עובדים?
טוניה היקרה..היום בת 86
אני מכירה אותה מגיל 6
ישישה עם מקל
ברחוב מטיילת
הכל היא יודעת…וכזאת ח כ מ ה..
פרידה מזור
השכנה
נולדתי ב 1968 בכפר קטן באוקראינה. כבר אז לא היה "באופנה" להבי הרבה ילדים, אפילו בכפרים. ולהורי חמישה ילדים – אנו המשפחה השנייה בגודלה בכפר. המשפחה הראשונה בגודלה בת עשרה ילדים והם השכנים שלנו, בית ליד בית.
היו כאלה שצחקו על הורי: "מה נדבקתם מהשכנים?" אני זוכרת את השכנה – אישה גדולה ומלאה, אז היא הייתה ניראת לי מאוד מלאה. בתור ילדה קטנה חשבתי שכך ניראת כל אישה שיש לה עשרה ילדים. ואימא שלי ניראת חצי ממנה כי יש לה חמישה ילדים.
הבית שלהם היה קטן,אפילו מאוד קטן ותמיד ניסית לתאר איפה יש מקום לכולם.
גם הריח היה מיוחד בבית הזה.הוא הריח כמו שדה ורפת,כי השכנה עבדה ברפת וגם ילדיה עבדו ברפת ובשדה.אז בתור ילדה חשבתי שבגלל שאמא שלי עובדת בחנות בבית שלנו יש ריח של חנות.
יום אחד שמעתי מאמא שלי שהשכנה נפתרה והמשפכה הגדולה התפרקה…
שני כפרים
תמיד גרו בעמק אנשים, כך סתם, אך העמק הוגדר "שומם". יום אחד עברו שם שני אחים נוודים עם צאנם ומשפחותיהם. ראו כי טוב והחליטו להשאר. חילקו בינהם שווה בשווה את העמק הפורה על דייריו האקראיים, לשני כפרים שפרחו כמעט מיד.
שני הכפרים חלקו בינהם את שפע העמק עד שבאה רעידת אדמה שהסיטה את מעיינות העמק ממנו והלאה ומשאבי המחיה התדלדלו.
בכל כפר החלו להסתיר כל מזון שנמצא. הגבול שבין הכפרים, בו התערבבו כולם זה בזה, ננטש. כל כפר נאטם בפני שכנו במעטפת סודיות ובין הכפרים החלו לחלוף דמויות מתגנבות. זעקות של חומסים ונחמסים נשמעו והגבול היה שוב מפגש. מפגש דמים.
עלתה זעקת שני הכפרים השמימה ומשם ירדה בחזרה הארה. כשרע, אין מקום לשני הכפרים. על כפר אחד להיעלם אל מקום בו הכפר השני נעלם.
התכנסו חכמי שני הכפרים להחליט לאן יעלם כל כפר. ובינתיים נחפרו במאמצים משותפים ערוצים חדשים למעינות…
כל אדם הינו ייחודי, לא היה ולא יהיה כמותו, לכן רק חשיבה עצמאית ולא עדרית הינה מפתח הזהב לשכנות טובה. הזהות שלנו מכתיבה את ההתנהגות שלנו. צרפתי חושב כמו צרפתי וסיני כמו סיני.
בטיוליי בעולם נוכחתי לא פעם שאיפה שיש שכנים, שזה בכל מקום, יש מריבות. בניו זילנד הרחוקה פגשתי אישה מבוגרת שלא הפסיקה להשמיץ ולגדף את "האוזיס", האוסטרלים. שאלתי אותה: "מיס, אני יכול לחשוב על כמה סיבות לסכסוך הישראלי פלסטיני אבל אני לא מבין מה יש ל"קיוויס", הניו-זילנדים, נגד "האוזיס".
"מה עשית ב-81'?" היא התחילה לתאר בלהט את סצנת גמר גביע הקריקט, כאילו היתה צועקת מהיציע: "סיבוב אחרון. ניו זילנד צריכה שש ריצות על מנת להשוות. הקיוויס הם החובטים. טרוור, הזורק הגרוע ביותר של האוזיס עומד מול בריאן מקנהי, החובט הטוב בעולם. טרוור במקום לזרוק מגלגל את הכדור על המגרש. חוקי אבל לא ספורטיבי בעליל. אוסטרליה זוכה בגביע".
איך למדתי לאהוב צמחי נוי
בניגוד לי, אשתי אוהבת צמחי נוי.
מול דלת הכניסה מאיימים על האורחים עלי הענק המחורצים של המונסטרה, ומאלצים אותם להצטמצם בדרכם לסלון. בסלון עצמו מגיע הפילודנדרון לתקרה ומתחיל לזחול כלפי מטה. זר עשיר של פרחי העונה מקשט תמיד את שולחן האוכל ועלי הכותרת הנבולים מותירים על המפה כתמים. פגיונו של הפותוס מגן על ילדינו בחדרם. מעקה המרפסת וסורגי החלונות מעוטרים באדניות עמוסות פרחים שאת שמם אינני מכיר (הם מתחלפים במהירות).
בחלון חדר העבודה אין אדנית. "זה צפון", פסקה אשתי.
אשתי מטפחת את האדניות והעציצים, מתחחת את האדמה, מוסיפה מינרלים, תולשת עלים מחלידים. אני מופקד על ההשקיה. יש לי תכנית שבועית על המקרר.
כשהבאתי מהמשתלה את האדנית לחדר העבודה, אשתי צעקה: "אין להם שם שמש, הם ידרשו המון תשומת לב. תעביר אותה למטבח."
"לא," אמרתי, והתחלתי לתחח את האדמה.
"והטיפול עלי," הוספתי תוך שאני נועץ את מבטי בצעירה שנכנסה לגור בדירה ממול.
בני הקטן – כבן שנה אחת, נח לו בלול ומשחק ושם נרדם..
ואני בנתיים מנקה ושוטפת את הסלון, פתחתי את הדלת לשטוף גם אתהמעבר
עד המעלית, ובום- הדלת נתרקה. הילד הקטן לבד ישן בלול ולי אין מפתח..
עליתי מהר לקומה שביעית , דפקתי על הדלת בכל הכח.
פתח לי השכן, שבמקרה ובמזל יש לו מכונית.
ואני כולי רועדת אומרת לו: מהר , אתה חייב לנסוע איתי לבית הספר שהבת שלי לומדת שם,
נסיעיה של כ10, דקות.. בלי לדבר הרבה, לקח השכן את המפתחות ויחד ירדנו ונסענו,
לבית הספר התיכון, הוא חיכה לי באוטו, ואני רצתי בכל הכח של אדם במצוקה, התינוק שלי לבד בבית.
התפרצתי לכיתה ואמרתי לבת שלי – את מפתח הבית ומיד.. מסכנה, לא הבינה מה קורה , חיפשה בתיק את המפתח , ובנתיים המורה צועקת, איך את מתפרצת ככה , לא בסדר, זה מפריע .. לקחתי את המפתח ורצתי כמו משוגעת . למכונית והביתה..
הגעתי , בלי אויר, הילד בנתיים התעורר ..והוא בוכה, בכי קורע לב.. אני מרימה אותו , מחבקת אותו ובוכה יחד איתו..
רק לחשוב מה היה קורה אילו לא היה השכן בבית.. ואילו לא היתה לו מכונית?
ואילו ואליו… ברוך השם ..הילד מתחתן בעוד כשבוע.. והשכן ? כבר לא פה מזמן..
שחרזדה האחת
ראיתי אותה מהמרפסת.היא גרה בדירה ממול .כשירדה לגן הציבורי היתה שונה מכולן. אצילית ושערה השחור הבריק בשמש.כל החברה הכי נחשבים בשכונה חכו לרגע שתעבור לידם ותזרוק להם מבט.אבל היא הלכה לה שם בגאווה מודעת למבטים שננעצו בה ולריר שניגר לכולם מהשפתיים ולא העיפה מבט באף אחד. אפילו לא בעוז החתיך של השכונה. ואני ממרומי המרפסת חשבתי לעצמי.מה יש לי לחלום עליה הרי לא תביט בי ממטר. אף אחד לא שם עלי בשכונה.אבל ברגע אחד של חולשה ירדתי וחכיתי לה לא תאמינו בסיבוב ליד הפח. ושם זה קרה. היא נגשה אלי הביטה בי במבט שלא ראיתי אף פעם וחככה בי את אפה. בי הפודל הדחוי של השכונה.
אביבה גרשלר
שכן ממועדון”ימהה”
כשהתעורר דן בכניסה לנתב”ג, פרץ בצעקה תוך שהוא מפשפש בכיסיו.”שוב שכחתי את הדרכון והכרטיס”.נהג המונית הקבוע המורגל בכך, חזר על עקבותיו ועוד לפני שעצר, דן כבר”טס” במעלה המדרגות, פרץ אל חדר השינה, “דן זה אתה?” נשמע קולה של רחל רעייתו מן המקלחת אפופת האדים. כן שוב שכחתי את…..צחוקה המתגלגל של רחל נשמע היטב “כרגיל חתלתול שלי, הפרופסור המפוזר שוב שכח את הדרכון”
דן לקח את הארנק ובו הדרכון והכרטיס וגם את צרור המפתחות שהיה ליד הארנק. “ביי מתוקה, אני רץ” ויצא אל המונית הממתינה.
בשובו מלונדון, עצר דן ב”ימהה-קלאב”לפגישה השבועית, כל האופנוענים היו שם, גם ניר השכן החדש של רחל ודן – היה שם.בחור צעיר וחביב, היה מאד גאה באופנוע החדש שרכש , כל חברי המועדון קנאו בו.
ניר נראה לדן מודאג במקצת.”היי ניר, אתה נראה שפוף, מה קרה לך בחור צעיר?”
“כבר יומיים אינני מוצא את צרור המפתחות שלי, הכל תקוע, הדירה-לא נעולה, במשרד-כל המגרות נעולות והכי חשוב האופנוע תקוע בחנייה כי הצרור הרזרבי – במגרה במשרד”. דן חש צמרמורת בגבו, פניו האדימו והוורידים בצווארו כמו עמדו להתפקע, הכניס ידו לכיס המקטורן ושלף צרור מפתחות “זה במקרה המפתחות שלך?” ניר החוויר ולא ענה, “יה בן-זונה, מה עשה הצרור הזה שלשום בבקר על השידה בחדר-השינה שלי?”
ניר חטף את המפתחות מידו של דן ונעלם מן המקום כהרף-עין ולא חזר יותר למועדון, ובדירה בשכנות לדן ולרחל גר שכן חדש.
אורי קאופמן
[...] סיפורים קצרים מחכים להצבעה שלכם. בדף "משחק הסיפורים" תמצאו את הסיפורים ובדף הבית את טבלת ההצבעה. כולכם [...]